בין קודש וחול – ומהו סוד האיזון

בשבוע שעבר מצאתי את עצמי עוקבת אחר כתבה מעניינת בערוץ  2 תחקיר על חיי היהודים החרדים בברוקלין.

ולרגע  תהיתי איך זה אפשרי?  בחוץ לארץ, כאשר הסביבה היא מעורבת  עם גויים ( רחמנא ליצלן) היהודים  החרדים יכולים לקיים את דתם, מנהגיהם, לבושם  ושפתם (יידיש מתובלת באנגלית) מבלי שמישהו מאיים על אורח חייהם. והם חיים זה בצד בסובלנות וכבוד הדדי.

ציטטה מהכתבה:

"החרדים כאן לא מניפים דגלים כלפי חוץ", סיפר יאיר אטינגר העיתונאי, "הם לא נאבקים על כלום, לא על השכן הלא יהודי, ואפילו לא על השכן היהודי שאיננו חרדי. כלומר הדבר הזה הרבה יותר משוחרר. הדבר הזה הופך את החיים ליותר פשוטים"

היהודים כאן  חיים את החיים שבהם בחרו, ומקפידים להיות שייכים לקהילה שלהם, כדי  לשמור על המסגרת והערכים שחשובים בעיניהם.עובדים כמו כל אזרח על מנת להתפרנס, לומדים  ומשתלבים יפה במערכת הכלכלית, וטוב להם ( בקריטריונים שלהם). ולא מפריע להם שנוסעים בשבת,  או שהם רואים את הנשים והגברים ביחד, בלבוש מאוד לא צנוע.. לכל אחד מותר להיות מי שהוא בחר להיות. מבלי לכפות  את אורח חיי האחד על השכן שלו.

ואז אני מקבילה את  המציאות הזו  המכילה את כל השונים – בסובלנות וכבוד לאחר, וחושבת מדוע הדת אצלנו לא יכולה להיות  טהורה ומחברת? מדוע הדת מפלגת? מפרידה?  מגביהה חומות בין חצרות? מערימה קשיים  על מי ששונה? דוחה  ומתנגדת לכל מאפיין  שאינו דומה לה – ושואפת לכפות את אורח חייה על האחרים ( החילוניים)

מהי מטרת הדת? ומדוע הדת הפכה כלי לחפור בו ( כדי לשלוט על משאבים)?

כמובן שזוהי הכללה, אך אני רוצה להתבונן דווקא על הצד  הצורם  הבולט והכואב שמאפיין את  חלק מהחרדים  ( ובעיקר  במישור הפוליטי) ולבקש, הניחו לנשק המכוער  של המאבקים בכל מה שעוסק בענייני החול – ותדבקו בקודש.

חנוך לנער על פי דרכו – תקשיבו לצורך האמיתי של האזרח , תנסו להתאים את  המסגרת  למציאות, תהיו נדיבים, מקשיבים  ומכילים – כדי  שהפרט יבחר את הדרך הזו  כתוספת או בסיס לאורח חייו  המודרני. מצאו את שביל הזהב, את האיזון  שבין הרצוי ומצוי כדי להכיל את כולם ולהפוך את מרבד חיינו  – לסביבה טובה נעימה ומחברת.

צו השעה הוא למצוא את המחבר בינינו , יש מספיק לחץ עלינו מבחוץ, זה המקום שבו  נועדנו לחיות ביחד בשלום ואחווה.